ילדים זה שמחה, זה נכון (וגם הרבה עבודה ואחריות) אבל ילדים הם לא מבוגרים שהתכווצו בכביסה ולכן הדרך ללמד ולהשפיע עליהם היא שונה.
ב- DD אנחנו מתרכזים בתהליכים שמשלבים תשומת לב, ריכוז ומוטוריקה עדינה והדרך להגיע לשם אצל ילדים היא אחרת לחלוטין מאשר עם מבוגרים בעיקר בגלל ההתפתחות הקוגניטיבית שלהם.
כבר בגיל 5-6 ילדים מסוגלים למוטוריקה גסה ועדינה (ברוב המקרים הם כבר שורכים נעליים בגיל הזה). אבל אם נביט לרגע על תיאורית ההתפתחות הקוגניניטיבית של ז'אן פיאז'ה אז רק בגיל 12-14 מגיע הילד או שמה הנערה לשלב האופרציות הפורמאליות, דהיינו לחשיבה מופשטת. במונחים מודרניים הוא מתחיל לחשוב על האפשרי במקום על הקונקרטי. בגישות המזרחיות אנחנו מדברים על היחס בין הבודהי למנס ולחושים
כפי שתרגמה נגה ברקאי את טקסט המרכבה – המטאפורה של מרכבה היא נחמדה מכיוון שבאמת לא מלמדים נהיגה מתחת לגיל למסויים ואנחנו מנסים ללמוד נהיגה בפיזיולוגיה שלנו גוף ונפש
כפי שאתם יכולים לראות בוידאו המוצג –
מתחת לגיל מסויים אפשר ללמד דברים בסיסיים, אבל את הקשר המעודן בין תנועה למטרת התנועה אפשר יהיה ללמד אותה רק עוד כמה שנים.
המרכבה
דע את אטמן כאדון היושב בתוך מרכבה. אטמן: האינסוף המוחלט השרוי בגוף
הגוף הוא המרכבה עצמה. בודהי: תודעה, הכרה
בודהי הוא הרכב הנוהג בה מנס: החלק של התודעה הפונה אל העולם, השכל.
ומנס המושכות שהוא אוחז.
החושים הם הסוסים
ומושאי החישה הם הדרך. העולם.
האטמן החושי רתום למנס. מחיבור זה, (כך מבין האדם הנבון)
מתהווה ה"חווה".
הבור- שכלו אינו רתום כראוי.
לכן מתנהלים חושיו כמו סוסים רעים, פראיים כלפי הרכב.
אך זה ההוגה, שיש בו "מבינות",
חושיו מתנהלים כמו סוסים טובים
המרוסנים כראוי בידיו של רכב מיומן.
הבור- אינו אדון לשכל שלו, ואין בו טוהר.
לכן אין הוא משיג את אותו ה"מקום שמעבר"
אלה הולך הלוך ושוב במעגל אינסופי של לידה, חיים ומוות.
לעומתו- המבין באמת, הוא אדון לשכלו וטהור.
לכן הוא יכול להגיע אל המקום הזה, שממנו שוב לא נולדים.
זה אשר מבין באמת את מהותו של הנוהג במרכבה,
ואוחז כראוי במושכות השכל,
יגיע אל סופו של המסע, אל היכלו של זה השרוי בכל.
מעבר לחושים שוכנים מושאי החישה.
מעבר להם: המנס. מעבר למנס שוכן הבודהי
ומעבר לו: האטמן העליון.
מעבר לאטמן שוכן זה שלא נברא.
ומעבר לו: הפורושה.
אין ולו דבר מעבר לפורושה.
זהו סוף המסע.
