שילוב גורמים האלו פועל עם הגיל לירידה בזריזות באופן מונוטוני ביחד עם ירידה בכוח למתאמנים אחרי גיל 40. בצירוף הרגלי ישיבה מופרזים, גורמת לנו להצמיח מחלות זקנה.

 

צריך להבין שלהבדיל מילדים שקל להם באופן טבעי בגלל הגורמים שהוזכרו לשחק משחקי זריזות, אצל בוגרים ומבוגרים אנחנו "נלחמים" נגד הטבע ולכן מבנה השיעור שונה.

 

את המלחמה הזו אנחנו מנהלים לטווח ארוך והציפייה היא לשיפורים קונסיסטנטיים לאורך זמן – בשביל שיפורים כאלו, צריך להימנע ממצבים של אימון יתר, דהיינו תדירות התרגול צריכה להיות כזו שמצד אחד ישמר נפח אימון (בזמן) לאורך תקופה. ללא הפסקות כתוצאה מתרגול יתר, או לחילופין שעמום יתר.

 

הנדסית, נתייחס במרכיבי בניית אימון לכל הגורמים שהוזכרו לעיל תוך שמירה על מסגרת זמן סבירה – אחת הסיבות שאני לא אוהב סמינרים היא שבכמה ימים או שעות דוחפים המון תרגול, וחוץ מקבלת רעיונות, זה משביע את "התיאבון התנועתי" ופוגע בשגרה של התרגול.

 

קצר, רק בשביל להזרים את הנוזל הסינוביאלי במפרקים, להזרים קצת את הדם ולמנוע פציעות – הגבול הוא עד הגעה להזעה ובדופק שמאפשר דיבור.

 

תרגילי גמישות מבוססי צ'יקונג ויוגה עד לכאב קל. חשוב להבין שגבול הגמישות לא נקבע באופן צורני על ידי טווח התנועה אלא על ידי טווח התחושה. יש ימים ושעות בהם יותר גמישים וימים אחרים בהם הקשיחות גוברת. אין לאלץ גמישות, אלא להתמיד. מבחינת משך זמן לתרגול גמישות, סדר הגודל הוא חצי שעה מכיוון שהעבודה איטית ועוברים מתודית על המפרקים.

 

יש בעיה אינהרנטית באימוני כוח (וכושר) – התרכזות בכוח וכושר כמטרה באה ברוב המקרים על חשבון טכניקה והקפדה. זו אחת הסיבות שיש ריבוי פציעות ב- Crossfit. אני לא טוען שאי אפשר לעבוד על טכניקה וכוח או כושר ביחד. ספורטאים מקצועיים עושים זאת שנים. אבל במסגרת זמן מוגבלת צריך לבחור, ואי אפשר למקד את תשומת הלב האנושית ביותר מדבר אחד. לכן תרגול כוח ובעיקר תרגולי ליבה צריכים להיות מאוד מבודדים וממוקדים במה שאני קורא יציבות פונקציונליות, עמידה על רגל אחת עם הזזת מרכז הכובד, היא דוגמה לכך.

 

הדרך היחידה להתמודד עם האטה בזמני תגובה היא, לעקוף את הבעיה בשתי דרכים. הדרך הראשונה היא להרגיל את הגוף לחזות את התנועה של זה שמתרגלים איתו. לגוף האנושי יש 360 מפרקים ואם נניח שבממוצע עבור מפרק יש לנו 1.5 דרגות חופש (בין 1 כמו המרפק, ל- 3 במפרק הכתף). אז יש לנו 1.5 בחזקת 360 שזה מספר עם 63 אפסים! לכאורה מספר גדול מדי לחזות אותו, אבל מכיוון שמעט אנשים מחטטים באף עם הבוהן של הרגל. אפשר לצמצם אותו מאוד. במיוחד במצבים של עימות, שם ראיית מנהרה וקושי להפעיל מוטוריקה עדינה מצמצמים את מספר הפתרונות התנועתיים.

 

התגובה הראשונית בהתמודדות אם נתעלם מפתרונות כמו Flight or Freeze. היא הזזה של הידיים. לידיים יש גם פחות מסה משאר הגוף ולכן התנועה שלהם תהיה יותר מהירה. לכן תרגולי תגובה מבוססים תנועות ידיים יהיו דומיננטיים.

בהמשך צריך לפתח רגישות תחושתית למגע – זמני התגובה מגירוי אופטי הם גדולים הרבה יותר מאשר מגירוי עורי. לכן השלב השני הוא תרגול מגע בתחום שנופל בין Dirty Boxing לבין Push Hands או Sticky Hands של וין-צ'ון תלוי אם מדברים מנדרינית או קנטונזית.

רק לאחר ביסוס תשתית תגובתית מספקת והרגלי תנועה בשני המישורים האלו, אפשר להגיע לתנועת גוף או מה היפנים קוראים

 

אין טכניקה.

ברור שיש כמה עקרונות תנועתיים שיש לשמור עליהם, כמו שמירה על מרכז כובד נמוך, מסגרת מצומצמת של הגוף, והעדפה של תנועות קצרות על תנועות ארוכות. אבל בסופו של דבר מדובר על כמה דברים בסיסיים, שמסביבם אפשר לבנות. אסור להגיע למצב שהיה בתחילת ימי הזירות של לחימה משולבת, שבו היה נכנס מומחה בשיטה קלאסית ובמקרה הרע חוטף מכות או לחילופין מאמץ תנועות בסיסיות של אגרוף תאילנדי עם האבקות בסיסית שהן לחלוטין מחוץ לטכניקות שלמד במשך שנים – והכל רק כדי לשרוד.