באופן תמוה ההתפלגות בין גברים ונשים היא 1:10 בשיעורי לחימה ו- 10:1 בשעורי ריקוד ויוגה. בעוד שבאוכלוסייה היחס הוא כמעט 50X50 עם הטיה קלה לטובת גברים שנוטים למות מהר יותר ומסוכן יותר. 

היה פעם ספר בשם גברים ממאדים ונשים מנגה שכתב John Gray בתחילת שנות התשעים, על ההתמודדות של גברים ונשים עם לחץ וזה עם זו. בקצרה, הוא הוא מתאר דפוסי תקשורת שונים של גברים ונשים הנוגעים לרגש ולהתמודדות עם לחץ עם כמה מרשמים לפתור בעיות הקשורות לכך. לא בטוח שכתיבה סטראוטיפית כזו הייתה הופכת את הספר לרב מכר גם כיום, אבל אפשר לקחת ממנו את העובדה שאכן יש הבדלים. ומכיוון שמדובר ברגש ובלחץ אנחנו נמצאים בתחום הבדיקה של DD. 

מבין היתרונות של עבודה שלDefensive Dance  בזוגות מעורבים בעצימות נמוכה היא יצירה של תקשורת לא מילולית בין המתאמנים. מכיוון שאנחנו מתקשרים בתרגול ישירות עם המערכת הלימבית במקום להעביר מסרים דרך מנגנונים עצביים מפותחים יותר במוח. זה עוקף הרבה מהבעיות שקשורות לתקשורת מילולית ומאפשר למידה התנהגותית.

אז יש פה הזדמנות להבנה לא מילולית בין מינים די שונים, כשהחוזה התנועתי נבנה בהדרגה ומתבסס על אמון בין המתרגל והמתורגל.