ההבדל בין תוכניות ריאליטי לבין סרטים או סדרות מתוסרטות הוא כמו ההבדל בין עימות בזירה לבין סרט קונגפו תוצרת סין / טייוואן.
עימות בזירה מתנהל לפי חוקים מוסכמים על הצדדים, כגון משקל הכפפות, האם ניתן להשתמש בבעיטות לראש, או ניתן להסתפק בחוקי האבקות בלבד. בריאליטי יש זירה מצולמת שבמקרה של רוקדים עם כוכבים היא זירת ריקודים. יש תלבושות וגם סגנונות ריקוד שבהם מתחרים.
כשעובדים עם תסריט, החוקים קשיחים עוד יותר והתנועות מתוזמנות למול המצלמה, גם במקרים של עימות (לכאורה) בסרט פעולה או מודגש יותר בסרטי קונגפו. הריאליזם של הפעילות מתוסרט עד לשלמות ברמת התנועה הבודדת. והמצלמה מחפה, עורכת ומארגנת את הקומפוזיציה של התנועות. אפשר לראות דוגמאות לכך בסרטים כמו Singing in the rain או ריקוד מושחת.
אני מניח שאפשר להנות מצפיה בריקוד של אחרים בין אם הוא מתוסרט ברמה כזו או אחרת, אבל האם ניתן ללמוד מכך משהו שמשאיר שאריות לשימוש בהמשך? אני מסופק.
מעבר להנאה מאסטטיקה ואולי התרשמות מיכולות פיזיות / קצביות של אחרים, אין שום השלכה על הצופה הלא מעורב. פשוט בגלל שמנגנוני הלמידה של תנועה לא מופעלים מצפייה בלבד.
אז מה כן ניתן ללמוד מצפיה? בדיוק את מה שלומדים מתחרים בזירה אחד על משנהו, את הפגמים והנפילות של היריב. ואחר כך לתרגל כיצד לנצל אותם לטובתך. במקרה של רוקדים עם כוכבים יש נפילות שכתוצאה מהן באמת רואים כוכבים.
הלקח החשוב מהנפילות האלו, הוא שהרקדנים חורגים או בגלל התלהבות או בגלל חוסר זהירות ממעטפת התנועה הבטוחה שלהם. במקרה של ריקוד מדובר בשיתוף פעולה, אבל בזירה או בעימות אמיתי היריב מנסה להוציא אותך מהמעטפת הבטוחה. ולכן הסיכון של חוסר זהירות גדול כפליים. לכן, החשיבות של הגנה טובה משמעותית הרבה יותר מהיכולת לפגוע ביריב. ומכיון שהמציאות לא מושלמת, כדאי לתרגל נפילות.
אז למה לא רואים מומחים להגנה עצמית בזירה? בעיקר בגלל שיש קהל שרובו מעוניין בעימותים דינמיים התקפיים. ולכן גם יש חוקים שמענישים פסיביות של מתחרים. גם בתחרויות ריקוד או לחילופין התעמלות, מעודדים תרגילים תנועתיים שהם קיצוניים, פשוט בגלל שהקהל מעוניין לצפות בדרמה במקרה הטוב או בנפילה עסיסית במקרה הרע.
