לאחר מלחמת העולם השניה הוציא מלומד נאצי בשם הוייגן הרגל ספר בשם "זן ואומנות הקשת״.
הוייגן ידידנו למד בתחילת המאה שעברה ביפן קיודו, שזה אחד מהסוגים של קשתות יפנית, ובמשך כמה עשרות עמודים הוא חלק את החוויות שלו מהאומנות הזו, ואפילו גולש למסקנות שנוגעות לקנג'יצו שהיא טכניקה יפנית לעבודה עם חרב.
יש בעיה מהותית בחלוקת חוויות פנימיות בכתב או בע"פ. הבעיה הזו מוכפלת גם בגלל שהוייגן היה פילוסוף במקצועו וגם בגלל שהמורה שלו לקשתות היה סוג של מורה דת.
יש קושי מאוד גדול להעביר חוויות סובייקטיביות שהכותב חווה לקורא בטקסט שבסופו של דבר נקרא כמו ספר בישול או בלוג. טקסט יכול להעביר חוויות אבל הן צריכות להיות של הצד הקורא ולבוא לידי ביטוי תוך כדי קריאה.
זו הסיבה לקיום של משפטי זן כמו: "The sound of one hand clapping is the sound of the universe". האמירה זו נקראת קואן ונועדה לעורר תחושה של פרדוקס ומתוך התחושה של הקורא להביא להשלמה עם מציאות. האפקט שונה לחלוטין מהאמירה הבנאלית: "היקום לא מורכב מחלוקות של יד ימין ויד שמאל ולכן אין מה לצפות להתנהגות שאנחנו רגילים לה", מכיוון שהוא מתכתב עם ההמיספרה הימנית, זו שאחראית על עיבודים כללים וטיפול מרחבי חזותי, ולא ההמיספרה השמאלית של המוח שמתמודדת עם עיבוד לשוני.
למדתי קשתות יפאנית וקנדו / קנג'יצו עם עזיז בערך בתקופה שמתוארת בצורה נרקיסיסטית פה . וגם קצת זן אצל דני ווקסמן, אז מה דעתי על קשתות כאומנות?
ראשית צריך להבין שלמרות שלכאורה הכלי הוא מסורתי, קשת היא כלי פרקטי עד היום לצייד ופעילות שקטה, וקיימות התפתחויות טכנולוגיות שמאפשרות טווחים ודיוק גדולים יותר. לכן המוטיבציה ללמוד קשתות יכולה לבוא ממספר כיוונים. ובארצות הברית צייד עם קשתות נחשב ראוי ביותר למי שמחפש אתגרים מעבר לרצח חיות מטווח רחוק דרך כוונת טלסקופית.
למידה על שימוש בקשת יכולה להתבצע בשיטה שהיפנים חוטאים בה לרוב בתרבות שלהם, וזה פירוק אנאלי של התנועות לקטלוג של מרכיבים ותתי מרכיבים כמו שעזיז מפרט פה .
או לחילופין תירגול רציף של הירי עם כמה הנחיות של המורה, איך למקם את החץ, כיצד לדרוך באופן אפקטיבי את הקשת (רמז: בעזרת שרירי הגב) ומה נקודת העצירה הקבועה ממנה מתבצע הירי, על מנת שיהיה קונסיסטנטי. והכל תוך הקשבה לתחושות וקבלת משוב דרך דיוק הירי.
אז איפה נכנסת פה האומנות, ובכלל הזן?
דרך התחושות בתרגול, ולא דרך המילים – אחרי כמות מספיקה של תרגול, המיינד מתעייף מלפרק את התנועות, יש אינטגרציה של התהליך מטעינת החץ ועד לשחרורו ומתבצעת אוטומציה של התהליך. אנחנו לא יודעים איך החץ נורה, הגוף עושה את זה.
זו אומנות כמו שריקודי עם זו אומנות או לחילופין בלט קלאסי (למי שמעדיפה את השיטה הרוסית על היפנית). מתרגלים עד שזה מתבצע בשלמות וישנה שהיה ב- Zone כשזה מתבצע.
אם נביט על התחושות שחשים כשנמצאים בזון, או ב- Flow. נראה שאלו אותן תחושות שמדברים עליהן בזן בודהיזם.
בשביל להתייחס לזן צריך להבין שזה סוג של בודהיזם שצמח ביפאן הפאודלית מתוך הבודהיזם ההודי. יש מגוון סוגים של זן שנוצרו כתוצאה מהתאמה תרבותית. הבודהיזם ההודי המקורי מדבר על שמונה עקרונות בסיסיים שעברו גם לסין ומשם ליפן:
- חמלה – סלחנות כלפי עצמך ואחרים.
- מזון – אתה הוא מה שאתה אוכל
- אגו – ביטול ההפרדה בינך לבין אחרים
- טבע המוות – הבנת ארעיות ההווה
- מודעות ועוררות – היום קוראים לזה Mindfulness.
- שיפור העצמי – אם אין אגו שיפור עצמך הוא שיפור העולם
- התרחקות מרגשות רעים – ובפרט שנאה, תאוות בצע וצפיות
- אי היקשרות – ברגע שמבינים את הארעיות מוותרים על ההיצמדות למצב.
מתוך שמונה העקרונות של הבודהיזם, היפנים בחרו את אלו שהיו מובנים להם בהקשר התקופתי של התקופה הפאודלית של תחילת האלף הראשון לספירה, והתרכזו בתרגול בין אם במדיטציית ישיבה (זאזן) או בתנועה. כדי להגיע למטרה של אי היקשרות ולחוויה ישירה של ההווה, ממש כפי שמרגישים ב- Zone.
במאמר מוסגר, נושאים של חמלה, מזון וטבע המוות כבר היו מטופלים באופן יסודי, בתרבות היפנית ולכן הטיפול בהם שונה בזן לעומת הבודהיזם המסורתי.
אז כדאי ללמוד קשתות, בוודאי! לפחות במקרה של אפוקליפסה אפשר יהיה לצוד משהו לאכול.
