ישראל ממוקמת במקום לא רע בשיעורי רצח (1.5 מקרים למאה אלף איש) ודי רע (כ 600 מקרים למאה אלף איש) בתקיפה אלימה.
זה אומר שהסיכוי להיתקל באלימות הוא קצת למעלה מ- 0.5%.
לא ממש תירוץ מספיק בשביל לשלם כמה מאות שקלים לחודש למדריך אומנויות לחימה. ביטוח תאונות אישיות יוצא יותר זול!
אנשים תחרותיים שרוצים לעסוק בזה, תמיד יכולים לפנות לאמנויות לחימה תחרותיות. ג'ודו, קראטה, ואפילו ג'יוג'יצו נולדו משיטות לחימה והפכו לספורט תחרותי.
מאז הסינטזה שעשו תחרויות ה- MMA מתחילת שנות התשעים, די ברור מה הרפרטואר התנועתי שצריך כדי לנצח בזירה. שזה קצת איגרוף ואגרוף תאילנדי, כשמתקרבים קמעה האבקות יוונית רומית עד שמגיעים לקרקע ושם וריאציות על BJJ. גם די ברור שהשיטות הקלאסיות לא ממש מחזיקות מים בספורט לחימה תחרותי עם מיעוט חוקים.
ובכל זאת יש קהל של אנשים ששילם כסף כדי ללמוד תנועות לא שימושיות בעליל, באומנויות שלא כוללות את השם התואר ריקוד בהם. למה?!
ישנן כמה סיבות:
הראשונה היא נפשית – חלק מהמרכיבים בחיים קשורים לניגוד אינטרסים וקונפליקטים. יש צורך לאנשים לתעל ולתרגל התמודדות עם קונפליקטים בסביבה מבוקרת. עבודה עם הגוף משמעה עבודה עם מערכת עצבים שהיא גדולה יותר מזו שנמצאת בגולגולת והיא נגישה יותר למניפולציה פיזית, מאשר שיחות יקרות עם פסיכולוג.
הסיבה השניה היא בריאות פיזית – לחימה אמיתית גוררת פציעות, וגם בספורט לחימה, אין הרבה ששורדים קריירה בלי פציעות משמעותיות, וגם אלו ששורדים, מנווטים את החיים אחר כך מסביב לברכיים דפוקות, כתפיים חורקות ואצבעות שגרוניות. לעומת זאת באמנויות לחימה, אימון נכון משפר את התנועתיות ומאפשר מנעד גדול יותר ושימושי יותר של הפקת כוח. אם יש פציעה היא בדרך כלל תקלה הנובעת ממוטיבציית יתר של תלמיד, או חוסר השגחה של המדריך.
הסיבה השלישית היא חברתית – החיים המודרניים עברו דיגיטציה ורוב האינטראקציה החברתית מבוססת היום על תקשורת אלקטרונית. זאת למרות שאנחנו בנויים למגע ואינטראקציה מולטי-מודאלית. החברות שנוצרת במפגש תנועתי ממלאה את החוסר שנוצר בחיים הדיגיטליים שלנו.
