כל מי שעובד במטבח נחתך מסכין פעם. למעט מצבים בהם השף או האישה אלימים במיוחד, זה לא קרה במכוון.
לכן, כשאני רואה תירגולים של אומנויות לחימה עם סכינים, ברוב המקרים ליבי נחמץ בקרבי, לא רק בגלל שאני פולני. מצד אחד אנחנו מכירים מניסיון אישי את החוויה של לדמם במטבח. ומצד שני יש אנשים שמלמדים שיטות להתגוננות מסכין, שיוצרים את הרושם שהן אפקטיביות.
למה?
בזמנו כששאלתי למה הם עושים את זה, אז למעט התשובה של "כי זה כיף" שאיתה אין לי יכולת ולא רצון להתמודד. היו תשובות כמו:
- צריך לדעת להתגונן כשאין ברירה.
- יש מחקרים שמעל טווח של 6 מטר, לא ניתן להימלט מתקיפת סכין אפילו אם יש לך אקדח.
- יש תרבויות של שימוש בסכין ככלי להגנה עצמית, ואז נוצרים מצבים של התמודדות כ- Duel, סכין או כלי אחר מול סכין (פיליפינים, רוסיה?).
איך?
בעבר הפתרון להתמודדות עם כלים חדים היה פשוט – שריון.
אבל היום משיקולי נוחות ואופנה, זה פחות מקובל. אגב, במסגרת ייעוץ שעשיתי בזמנו למשרד לביטחון פנים בדקנו טכנולוגיות לבוש שונות להתמודדות עם דקירות ומסתבר אריג קבלר אולי מתמודד טוב עם חיתוכים אבל כנגד דקירות אנחנו נשארים עם סוגים שונים של אפודים אולי עם מרכיבי מיגון לא ניוטוניים.
אז נשאר לרגע בלי שריון ונבחן את הרעיונות התנועתיים שמקובלים בתרגול:
- ישנה גישה של תפיסת היד האוחזת בנשק והגבלה תנועתית שלו, עם כל מיני אילתורים של פריקת הנשק או פריקת מפרקים. רואים את זה בעיקר באייקידו, ובשאר האמנויות שנגזרו מג'וג'יצו מסורתי ומחברה שבה מקובל לאבד אצבעות כתוצאה משגיאות.
- הגישה שלצורך העניין נקרא לה "הפיליפינית", של Trapping שמתבססת על הסטה של הלהב התוקף, חיתוך נגדי בנקודות תורפה (אם יש לך במה לחתוך) או פריקה של הסכין – פה יש גם תרגול שמתבסס על זרימה, דהיינו אין עצירה אחרי התרגיל. בתרגיל זוגי המתרגלים מנהלים דיאלוג של תנועות באופן רציף. ולפעמים, וזה אחד הדברים שמעצבנים אותי בהדגמות, המדגים הנאור מבצע שבעים תנועות חיתוך על המודגם הכנוע אחרי פריקת הסכין, כאילו הוא מקצב אותו והולך לשלוף ממנו את נתח מס' 5 לטובת קהל התלמידים המעריץ.
- ואחרונה חביבה יש את הגישה של "העוקצים" – פה יש התנהלות שדומה לקרב סיוף מודרני ומתבססת על שינוי תנועה מהירים תוך ניתוקי מגע מהיריב. חיתוכים לעיניים ושאר מריעין בישין.
למה לא?
השימוש בכלים קיים גם אצל קופים וחיות אחרות, כך שוודאי גם אנחנו יכולים לשחק בסכינים. אבל, וזה אבל גדול יש כמה בעיות בדרך:
- במקומות בהם החוק דומיננטי, מי שמשתמש בסכין נמצא כמעט אוטומטית בצד האשם בעימות. וזה פוסל גישות תרגול המתבססות על סכין מול סכין או בכלל כלי חד מול כלי חד אחר. ע"ע קרבות סייף.
- סכין הוא כלי התקפי, ויש הרבה מקומות שבהם לא מאפשרים לך לשאת כלים חדים, אז בפרפרזה על אקדח, למה לתרגל שליפה כשהנרתיק ריק?
- עלות הטעות – כשמתרגלים עם סכיני גומי, אין תחושה של סכנה. וכשמתרגלים עם סכין חשמלית או להב חד, זה כואב ומלכלך. וזה מוביל להתנהלות שהיא לא מוכוונת מציאות. שזה בסדר גמור במונחים של תנועה יצירתית עם מטרות אסתטיות (ריקוד), בתנאי שלא ילוו את זה בהצהרות של הגנה עצמית מסכין.
למה כן?
בגלל שהתגוננות מכלי חד בידיים ריקות היא כל כך פרדוקסלית, יש לה ערך בהבנת המציאות. דהיינו:
- התמודדות עם פחד מפציעה וגרוע מכך.
- מיקוד של תשומת הלב בתוקף ולא בכלי – מישהו אמר פעם שלא האקדח הורג אלא זה משתמש בו, וזה תקף גם לשימוש אלים בכלים חדים.
- נטרול לחלוטין של אלמנט של כח בתנועה – סכין פוצעת גם בלי הפעלת כח בכלל.
ומה לגבי גישות להתמודדות עם מחבל שתוקף עם סכין?
מעבר לקריאת הקרב היהודית המפורסמת "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" שתועלתה הוכחה לאורך הדורות. צריך להבין שכל התמודדות עם כלי חד, כמעט בוודאות גוררת פציעה.
ואם רוצים להשתפר בעבודה מול כלי חד, צריך להתאמן ב…להיפצע. והדרך לעשות את זה בלי להצטרך לפרמדיק צמוד, היא לתרגל כמו בצבא בשלוש דרכים:
- אימוני מרקר או טוש בלשון הילדים – במקום כלי חד מחזיקים משהו שצובע כשפוגע, לובשים חולצה לבנה חגיגית, ובודקים אם נצבעים במקומות חשובים יותר, או חשובים פחות.
- סכין חשמלית – השלב הבא הוא התמודדות עם פחד, דקירה מסכין לא כואבת אבל הפחד ממנה משתק. עבודה עם סכין חשמלית או שוקר מלמדת התמודדות עם פחד ומלמדת את הגוף להמנע משגיאות שקל לעשות כשעובדים עם סכין גומי.
- סכין חדה – למתקדמים, אפשר לעבוד לאט עם סכין חדה. אם עובדים ממש בזהירות וב- Slow motion, אפשר להבין מה לא כדאי לעשות. ואם היא חדה מאוד, החתכים נרפאים יחסית מהר.
לסיכום
עבודה מול סכין היא עבודה תיאורטית כשם שעיסוי עם תער אינו ממש עיסוי, וזאת בגלל שתוחלת הנזק היא כל כך גדולה. לכן מומלץ להתייחס לכתוב פה באופן תיאורטי. הכותב אינו אוהב לתרגל עם סכינים ואינו ממליץ לאחרים לשחק בכלים חדים בשום גיל, כמו-גם לקרוא ולהאמין למה שמדגימים וכותבים על סכינים (כולל בטקסט הזה) או להאמין שתירגול כזה או אחר, ימנע פציעה וגרוע מכך במצבי אמת.
