אחת הבעיות באימוני תנועה מוכווני מטרה, היא נטיה ללמד ולתרגל טכניקות שפותרות מצבים תנועתיים, למשל שחרור מחניקה, שחרור מלפיתה של פרק היד וכו'. זה נפוץ מאוד באומנויות לחימה יפניות, שכדרך היפנים מנסות לבנות אנציקלופדיה של פתרונות, כל קוריו והדגשים שלו.
התהליך הזה קיים גם ב- BJJ אבל שם יש מרכיב גדול מאוד של "התגלגלות" והפורמליזציה של פתרונות תנועתיים נועדה רק לתת רעיונות לפתרון
הבעיה היא שבמציאות, התנועה שלנו היא במרחב תלת מימדי עם הרבה מאוד דרגות חופש. והתרכזות בתרגול פתרון סטטי גוררת את המתרגל לחפש אותו, או לחילופין לשכוח הכל.
אנחנו ב- Defensivedance, עושים את ההבחנה בין לימוד לבין תרגול.
- לימוד הוא תהליך של רכישת ידע חדש, לא בהכרח היכולת להשתמש בו. הוא פונה לקוגניציה ומציג רעיון תנועתי חדש ופתרון.
- תרגול הוא רכישת המיומנות להגיע פתרון, והוא מתבסס בעיקר על זרימה.
זרימה תנועתית הוא התהליך שבו ישנם מעברים רציפים בין תנועות. בריקוד שבו המטרה היא אסתטית, המעברים התנועתיים צריכים להעביר רגש.
כאשר המטרה שלנו להשיג שליטה, המעבר התנועתי צריך להגיע לפתרון כלשהו. אבל התרכזות בתרגול צריכה להיות במעברים. הפתרון קורה או שאינו קורה. אסור לרדוף אחריו, אחרת סוכרים (מלשון סכר) את התנועה. ובמקום שיש עצירה יש שבירה.
