….ולמה לא ריצה או שחיה?
תרבות הפנאי בעולם המערבי מובילה אותנו בהדרגה למצב שבו אין לנו פעילות גופנית במהלך יום העבודה. עברו הימים של הערמת חציר לתבן עם הקלשון ושימוש נוסף בו בלילות.
במקביל ימי העבודה הפורמאליים מתקצרים והולכים כתוצאה מכך שחלקנו מושכים עבודה הביתה, או פשוט מקדשים משהו שנקרא תרבות פנאי שפעם היה חלקם של אחוז קטן מאוד באוכלוסיה.
הרבה מתלבטים בבחירה והאמירה הסטנדרטית של "תנסה ותראה ממה אתה נהנה" לא תמיד מכוונת למקום הנכון, אפילו אם שיעור הנסיון הוא בחינם.
אז בואו נעשה סדר בעניינים:
לפעילות גופנית מעבר למרכיב הגופני כמובן יש מרכיב נפשי – אנחנו מזינים את הגוף וגם את הנפש ואם הנפש לא מעוניינת בפעילות, הגוף לא יתמיד.
פעילויות גופניות כמו ריצה ושחיה נובעות מטרנספורמציה של פעולה פונקציונלית (להגיע להיכן שהוא) לפעולה פסאודו-פונקציונלית, לעשות את זה יותר מהר / יותר טוב. התגמול שמקבלים הוא תחושה של הישג מלווה בשטף אנדורפינים, בתקווה למעט ככל האפשר פציעות מעמס. ולמרות התארגנות שאני לא מזלזל בה בכלל של קבוצות ריצה או שיחה שממלאות את האספקט החברתי. בסופו של דבר זו פעילות של המתאמן עם עצמו, עם ערכים מדיטטיביים לעיתים אבל בעיקר הסתכלות על השעון.
ריקוד, אמנויות לחימה ואפילו יוגה במספר וריאציות שלה, גם הן פעולויות שעברו הזחה מפעילות פונקציונלית לפעילות סמי-פונקציונלית. במקרה של אמנויות לחימה – מלחימה לאמנות (או להתעמלות בריאותית במקרה של צ'יקונג) , במקרה של ריקוד – מטקסי חיזור לביטוי אסטטי של תנועה, וגם יוגה הפכה מכלי מדיטאטיבי שאמור להוביל להארה, לסוג של התעמלות בריאותית טיפולית.
ההבדל המשמעותי בין שתי הקבוצות המוזכרות של פעילות גופנית, הוא האספקט של האינטראקציה בין העוסקים בהן. אני קורא לזה החוזה התנועתי. בריצה ובשחיה החוזה התנועתי הוא ביני לבין עצמי, על מנת להגיע לתוצאה טובה יותר, בעוד פעילויות כמו ריקוד, אמנויות לחימה ואפילו ביוגה, החוזה התנועתי שלי הוא בראש ובראשונה מול מי שמתאמנים מולו, בין אם זה פרטנר, מורה, או במקרה הרע גורו.
למה זה חשוב?
כי המרכיב העיקרי שמגדיר אם אנחנו נתמיד בפעילות כלשהי, הוא הסיפוק שאנחנו מפיקים משילוב של תחושת התקדמות ביחד עם לימוד ושיפור עצמי. יש כאלו שבנויים לעשות זאת בחוזה תנועתי עצמי ואחרים בחוזה חברתי.
